ליווי רוחני בהוספיס

עם הקמתה של תנועת ההוספיס המודרנית, הפך הליווי הרוחני לחלק אינטגראלי ובלתי נפרד מתנועת ההוספיסים ומהטיפול התומך. בעבר היה ההוספיס מקום מנוחה לעוברי אורח עייפים או חולים. בעת המודרנית התחילה סיסלי סונדרס תנועת הוספיס כמקום שבאים אליו בסוף החיים בדגש על איכות חיים לעומת אורך החיים.
בהוספיס המודרני תפקידו של הליווי הרוחני מורכב ממספר אלמנטים: תקשורת עם אנשי הצוות ותמיכה בשעת הצורך; תקשורת עם בני המשפחה של האדם הנוטה למות; חיבור לאמונתו או חוסר אמונתו של האדם שאתו נפגשים; קיומם או הדאגה שיתקיימו טקסים ותפילות דתיים; עידוד ותמיכה בחיפוש תקווה משמעות; עזרה במציאת שקט ושלווה; עזרה בהתמודדות עם פחדים; לשמש כעד לסיפור האישי; לשמש כעד לסבל בלי להציע עצות; להיות אמיתי ודובר אמת; לכבד את הייחודיות של האדם החולה.
על מנת למלא את תפקידו בהוספיס, המלווה רוחני משתמש בארגז הכלים מגוון וייחודי אשר נועד לאפשר לו לתת מענה שונה לצרכים הרוחניים שעולים במצבי המשבר שפוקדים את האדם במשך חייו ובעיקר בסוף חייו.
הכלי הראשון הוא הנוכחות של המלווה, להיות ולא לעשות, doing לעומת being, היכולת לשבת ביחד בשקט, לא לעשות שום דבר או לפעמים להחזיק למטופל את היד או רק לנשום ביחד. כלים חשובים נוספים הם ההומור, התפילה, מדיטציה, הקשבה, היכולת להכיל את הסבל של המטופל, השימוש בטקסטים ללימוד משותף, קריאה, שירה והשימוש בדמיון מודרך. כלי נוסף הוא פתיחות לדבר על כל נושא ולהתמודד עם הפחדים שפוקדים את החולה. לא פעם שאלו אותי: האם אפשר לשאול אותך שאלה קשה? ותמיד אני יודעת מה יהיה נושא השאלה. ואני עונה שאפשר לשאול מה שרוצים אך אינני מבטיחה שיש לי תשובה. ואז שואלים, ראית אנשים מתים? את יכולה לספר לי איך זה למות? ואני תמיד מספרת על התהליך שאני רואה כצופה מהצד. השיתוף בחוויה הזו תוך גילוי לב מרגיע את המטופל, או כמו שחולה אחת אמרה לי אחרי שדיברנו, עכשיו אני כבר לא פוחדת למות. כלי נוסף הוא ההזדמנות שאנחנו נותנים לדבר על התקווה, על משמעות החיים והניסיון לעזור למצוא משמעות בתוך הסבל. פרנקל אומר שייאוש הוא סבל ללא משמעות. תקווה, כדי להיות אמיתית צריכה להתבסס על מציאות. חשוב לציין שלא מדובר בהכחשה. הכחשה היא הימנעות מהעובדות, תקווה מקבלת את העובדות אך שמה אותן בפרספקטיבה רחבה יותר שמתייחסת לצדדים יותר חיוביים של אותן עובדות. תקווה היא אישית וייחודית לכל אדם ואדם. יש תקווה שמתבטאת בתפיסת עולם או באמונה דתית (לדוגמא: "צריך לקבל את הטוב עם הרע") יש תקווה שמתבטאת בקשר הבין אישי (מתגברים על הכאב וקושי "למען" המשפחה האהובה) הידיעה שאין לנו תשובות, ושהחיים מלאים בחוסר ודאות ושאלות כואבות, ולפעמים גם על הקשר או חוסר קשר לא-להים והכל מבלי שתהיה לנו אג'נדה. אנחנו הולכים עם האדם במקום בו הוא נמצא ולא להיכן שנדמה לנו שהוא צריך להיות.
דרך השימוש בארגז הכלים אנחנו מנסים לגרום לאדם להיות מודע יותר ולהעריך יותר את הצדדיים הרוחניים של חייו. הרווח המשני הוא מה שנשאר למשפחה אחרי שהאדם נפטר.